בחמש העשורים האחרונים חלה עליה תלולה בפופולריות של הקראטה-דו בעולם כולו. בקרב אלה שמצאו בכך עניין אפשר למצוא חברים, מורים, אמנים, אנשי עסקים, אנשי צבא ואנשי חינוך. ביפאן, אימוני הקראטה הם חלק מאימוניהם של אנשי המשטרה ואנשי כוחות ההגנה. בכמה אוניברסיטאות הפך הקראטה לנושא לימודי חובה ומספרם של המאמנים הולך וגדל.
יחד עם הצמיחה בפופולריות, נוצרו גם וריאציות ופירושים לא נכונים של אמנות זו, דבר שיש להצטער עליו, למשל בתחום אחד, הקראטה מזוהה בתודעת הציבור עם האמנות הנקראת – אגרוף סיני. קירבת הקראטה אל האוקינאווה-טה לא הובנה כהלכה. יש כאלה הרואים בקראטה מעין תצוגה שבה שני אנשים תוקפים זה את זה בפראות, או מתחרים בקרבות תחרותיים כפי שנהוג באגרוף תאילנדי (בו משתמשים ברגליים ובידיים כאחד) , או תצוגות ראווה בהן אנשים שוברים לבנים ולוחות עץ בידיים, בראש וברגליים.
אם קראטה יתורגל על ידי המתאמן כטכניקת לחימה בלבד, הרי שיהיה זה גורם מאכזב מאוד. הטכניקות הבסיסיות פותחו ועוצבו במשך שנים רבות של אימון ולימוד, אך בכדי להביאן לרמת שימוש יעילה יש להכיר את הצד הרוחני של אמנות ההגנה העצמית הזו, ולתת לצד זה את הדגש והביטוי הראשוני והעיקרי. מענג ומהנה לראות אנשים המבינים זאת והמודעים לדרך הקראטה-דו, שהיא דרך טהורה להגנה עצמית ברוח המזרח הרחוק. אלה המתאמנים לפי דרך זו מציבים לנגד עיניהם את המטרות הנכונות לאימוניהם. היכולת לגרום נזק או להמיט אסון על היריב במכת אגרוף אחת, או בבעיטה אחת, הייתה באמת הנושא העיקרי באמנות הלחימה האוקינאווית העתיקה (קראטה-ג'יטצו). אך אפילו המתאמנים לפי הדרך העתיקה השימו דגש מיוחד על הצד הרוחני של האמנות, יותר מאשר על הטכניקות עצמן. אימונים, פירושם אימונים של הגוף ושל הרוח כאחד, ומעל לכל על המתאמן לנהוג ביריבו בהגינות, באדיבות ובאתיקה מתאימה. אין זה מתאים רק להלחם בכל העצמה. לב ליבו של העניין בקראטה-דו הוא להילחם בעוצמה זו למען הצדק.
פונוקושי גיצ'ין, המורה הדגול של הקראטה-דו, הצביע בהתמדה על כך שהמטרה הראשונה בשקידה על אומנות היא טיפוח נפש זכה, טהורה, בעלת רוח אנושית. אך בעת ובעונה אחת יש לפתח עוצמה אימתנית כמו זו של חית פרא המסוגלת להמיט אסון במכה אחת. היכולת להפוך לחסיד קראטה-דו אמיתי אפשרית רק כאשר המתאמן מגיע לשלמות בהבנת שני הצדדים האלה של הקראטה, הצד הרוחני והצד הגופני.
לקראטה כאומנות הגנה עצמית ולקראטה במשמעות של שיפור והגשמה בריאותית יש אורך חיים. במשך שלושים שנה נחקר ופותח תחום חדש של אימוני קראטה: הקראטה הספורטיבי.
בקראטה הספורטיבי נערכות תחרויות, במטרה לאמוד ולהעריך את יכולתם של המשתתפים. דבר זה מדגיש שוב את העובדות המצערות בהתפתחות הקראטה.
קיימת נטייה רבה מידי לשים דגש על ניצחונות תחרותיים, ואלה העושים כך מתעלמים ומזניחים את האימונים של הטכניקות הבסיסיות, ומוליכים שולל את עצמם במקום להתאמן בשלבים מוקדמים על הג'יו-קומיטה.
שימת דגש על תחרויות וניצחונות לא מועילה. המתאמן משנה את דרך אימוניו ומסיט את תשומת הלב באימונים מן הטכניקות הבסיסיות לטכניקות ניצחון מזויפות. בנוסף לכך, אימונים לשם ניצחון בתחרות והזנחת הבסיס תגרום למתאמן, בסופו של דבר, לא להיות מסוגל להוציא לפועל טכניקה יעילה וחזקה בשעת הצורך, דבר שהוא המאפיין העיקרי של הקראטה-דו. אדם המתחיל באימוני ג'יו-קומיטה מלכתחילה – מבלי לתרגל מספיק את הבסיס (איפון-קומיטה) - יובס בסופו של דבר על ידי אדם שהתאמן בטכניקות הבסיסיות לאורך זמן ובהתמדה. זה כלל פשוט לחלוטין, חיפזון גורר כישלון. אין אלטרנטיבה אחרת מאשר להתאמן בטכניקות הבסיסיות והתנועות היסודיות צעד אחר צעד, שלב אחר שלב.
אם מתקיימות תחרויות קראטה, עליהן להתנהל תחת תנאים מתאימים וברוח הנכונה. התאווה לנצח היא בלתי בונה ולמעשה הרסנית מאחר והיא מובילה לחוסר רצינות ולזלזול באימון היסודות. יתר על כן, השתוללות פראית נטולת עוצמה וכוח, המאפיינת התנהגות תחרותית, היא בלתי רצויה לחלוטין. כאשר כך קורה, ההגינות והאדיבות ליריב נשכחים וזה הלו הדבר הראשון בחשיבותו בכל דרך ביטוי של הקראטה.
ודבר אחרון – אימונים שמטרתם ניצחונות ראווה נוגדים את דרך הקראטה-דו האמיתית שהינה דרך של צניעות וענווה.
יש לבחון מחדש בתשומת לב רבה יותר, תוך עריכת חשבון נפש אישי נוקב, את עניין התחרותיות, הן על ידי התלמידים והן על ידי המורים.